המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שניתן לבריטניה בוועידת סן רמו (1920) ואושר על ידי חבר הלאומים ב-1922, נועד להבטיח הקמת בית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור. השלטון הבריטי נמשך מדצמבר 1917 ועד מאי 1948 על שטח של כ-25,585 קמ"ר, והחל כממשל צבאי שהפך לאזרחי ב-1920 בראשות הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. בתחילה עודדו הבריטים עלייה והתיישבות יהודית, אך בעקבות מרידות ערביות ופרעות, הם נסוגו ממחויבויותיהם והטילו הגבלות חמורות על עלייה ורכישת קרקעות באמצעות "הספרים הלבנים", ובמיוחד בספר הלבן של 1939. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, המליצה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946) לאשר עליית 100,000 פליטים, אך בריטניה דחתה זאת, מה שהוביל להקמת תנועת המרי העברי ולהסלמת מאבק היישוב. המנדט הסתיים בחצות הלילה בין 14 ל-15 במאי 1948, ובכך סלל את הדרך להקמת מדינת ישראל.