עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, נועדה להעניק פיצוי כספי לניזוק, ולא להטיל עונש פלילי על המזיק. כדי להוכיח את העוולה, על התובע להצביע על שלושה יסודות מצטברים: נזק, קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לנזק, וסטייה מסטנדרט התנהגות סביר. היא נחשבת לעוולה המרכזית בדיני הנזיקין, כפי שציין השופט ברק בפסק-דין גורדון, והיא שונה מהותית מרשלנות פלילית, שכן במשפט הפלילי נדרשת הוראה מפורשת בחוק כדי להטיל אחריות. את מבחן הסטייה מהסטנדרט קובע בית המשפט באמצעות השוואת התנהגותו של המזיק לזו של דמות היפותטית המכונה "האדם הסביר" – אם האדם הסביר היה נוהג אחרת בנסיבות העניין, ייחשב המזיק לרשלן. הניסוח הרחב והעקרוני של החוק נועד לאפשר לבתי המשפט להתאים את ההגדרה של התנהגות ראויה לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה, תוך שקלול שיקולי מדיניות חברתית, צדק ומוסר.