היהדות מעמידה עיקרון מרכזי שלפיו חייב האדם לנהוג כך שמעשיו לא יעלו חשד לעבירות, ומקורו בדברי משה רבנו לבני גד וראובן, בפסוק ממשלי ("ומצא חן... בעיני אלוהים ואדם") ובמשנה ("תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"). עיקרון זה משפיע על הלכות יומיומיות, כמו איסור על גבאי צדקה למכור כספים לעצמם או כניסה יחידית לחורבה שוממה, ואף זכו לשבחים משפחות בית גרמו ובית אבטינס על כך שמעולם לא נתפסו בצורה העלולה לעורר חשד לגבי לחם הפנים או הקטורת.

בהתבסס על הפסוק "הסר ממך עקשות פה", קבע רב אסי כלל רחב יותר לפיו יש להימנע גם ממעשים שעלולים לגרום בעקיפין ל'לזות שפתיים' ורכילות, גם אם אין בהם כל פסול מעשי. דוגמאות מובהקות מופיעות בדיני נישואין: רב או עד שהתירו אישה להינשא, או אדם שנחשד בקשר עם שפחה שהשתחררה, נאסר עליהם לשאת אותה לכתחילה כדי שלא יראו בכך אישור לחשדות.

עם זאת, קיימים יוצאי דופן כמו פסקו של החתם סופר בנוגע לכלל "אין אישה מתקנאת אלא בירך חבירתה", ובאופן כללי אם נישאו בפועל (בדיעבד), לרוב אין מחייבים לגרש, מלבד במקרים חמורים הקשורים לחשד לניאוף עם שמועה מתמשכת. לסיכום, מושג "מראית עין" והימנעות מחשד הם שיקולים אתיים והלכתיים עמוקים המחברים בין עבודת ה' לבין אחריות חברתית על התדמית הציבורית של האדם.