סקרי הבחירות בישראל נועדו לאמוד את כוונות ההצבעה, אך בשונה מחלק מהמדינות, עיקר פרסומם מתמקד בתחזית חלוקת המנדטים בכנסת ולא באחוזי תמיכה, בשל מורכבות שיטת הבחירות הישראלית הכוללת ריבוי מפלגות ואחוז חסימה. את הסקרים הביא לארץ חנוך סמית, שתחזיתו ב-1977 ניבאה במדויק את "המהפך" - ניצחון הליכוד על מפא"י באמצעות קלפיות מדגם, בעוד הסוקרת מינה צמח הפכה בעקבות הצלחה זו למותג אמינות בולט בתחום. מאז שנות ה-70 הפך הסיקור התקשורתי ל"מירוץ סוסים" המתמקד בשאלה מי מוביל ומי מפגר, והסקרים חדרו בהדרגה לשערי העיתונים, אך כישלונם המפורסם ביותר היה ב-1996, אז רוב הסקרים ניבאו ניצחון לשמעון פרס בעוד רוב הציבור לא האמין להם והליכוד ניצח בפועל. פרסום הסקרים מוסדר בחוק הבחירות, הכולל חובת גילוי והעברת נתונים לוועדת הבחירות המרכזית, וכן איסור מוחלט על פרסום סקרים חדשים בארבעת הימים שלפני ההצבעה - ובכל זאת הלכו והתרבו, ולקראת הבחירות ל-2026 הם פורסמו כמעט מדי שבוע לאורך כל כהונת הכנסת. מלבד תחזית המנדטים, בודקים הסקרים שאלות קבועות נוספות כמו התאמת המועמדים לראשות הממשלה ותרחישי איחוד או פיצול מפלגות, ועל אף הפופולריות הרבה שלהם, דיוקם, השפעתם על הבוחרים וההבדלים השיטתיים בין הסוקרים ממשיכים לעורר ויכוח ציבורי ומחקרי ער.