תעודות אל-יָהוּדוּ הן אוסף של כ-200 לוחות טין בכתב יתדות מהמאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, המהוות מקור נדיר וישיר לחיי גולי ממלכת יהודה בבבל לאחר חורבן בית ראשון, ועוסקות בעיקר בנושאים משפטיים ומנהליים כמו תשלום מיסים, הלוואות ועסקאות כלכליות. האוסף, הקרוי על שם היישוב המרכזי "אל-יהודו" (בבלית: "עיר יהודה"), משתרע על פני תקופה של כמאה שנה – מהתעודה הקדומה ביותר משנת 572 לפנה"ס בימי נבוכדנצר השני ועד האחרונה משנת 477 לפנה"ס בימי חשיארש הראשון. התעודות, שלא נמצאו בחפירה ארכאולוגית רשמית אלא הגיעו מאוספים פרטיים (כמו של שלמה מוסאיוף ואוסף סופר), נחשפו לציבור לראשונה ב-1999, וזכו לפרסום מלא ותרגום מקיף ב-2015 על ידי החוקרות קורניליה וונש ולורי פירס. הן הוצגו בתערוכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, והובילו למחקר אשורולוגי באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' ויין הורוביץ, אשר פרסם גם את התרגום הראשון לעברית של התעודות. מבחינה גיאוגרפית, היישובים המוזכרים בהן, כמו אל-יהודו, בית נשאר ובית אבירם, שכנו ככל הנראה מדרום-מזרח לניפור, ומעידים על קהילה מגוונת שכללה גם גולים מעזה (אל-חזתו). ממצאים אלו נחשבים למקור היסטורי ראשון במעלה להבנת חיי היומיום, הזהות והמנהל של גולי יהודה, ומשלימים את התמונה המקראית על תקופת הגלות הבבלית.