היסטוריה של המזרח התיכון מתפרשת על פני יותר מ-5,000 שנים של ציוויליזציה, החל מהתרבויות הראשונות במסופוטמיה (שומר, בבל, אשור) ובמצרים העתיקה בסביבות 3500 לפני הספירה. לאחר שלטון האימפריה הפרסית, כבש אלכסנדר הגדול את האזור בין 334 ל-331 לפנה"ס, והטביע בו את התרבות ההלניסטית ששלטה בו כאלף שנים. בתקופה הרומית והביזנטית התאחד האזור עם אירופה, הנצרות התפשטה בו, והוא ניהל מלחמות מתמשכות מול האימפריות הפרסיות (הפרתית והסאסאנית). המפנה הגדול חל במאה ה-7 עם עליית האסלאם: תוך שנים ספורות (634-642 לספירה) כבשו הערבים את ארץ ישראל, מסופוטמיה, סוריה, מצרים ופרס, והמירו את רוב האוכלוסייה לדת החדשה, תוך יצירת גבול תרבותי-דתי קבוע מול אירופה. תחת השושלות האומיית, העבאסית והפאטימית, שגשג העולם הערבי בעידן זהב תרבותי ומדעי, כשערים כמו בגדאד, קהיר ודמשק מקדימות בהרבה את אירופה של ימי הביניים המוקדמים. עם זאת, הפילוג הפנימי בין סונים לשיעים סימן את גבולותיו המזרחיים של העולם הערבי, ובמרכז המאה ה-11 החלו הטורקים, הצלבנים והמונגולים לאתגר את שליטתו.