הסכם עודפים הוא מנגנון מרכזי בשיטת הבחירות בישראל, שבו שתי רשימות מאחדות את קולותיהן לצורך חלוקת המנדטים, בתנאי שכל אחת עברה את אחוז החסימה. בעבר, בשיטה הישנה, הסכם כזה עלול היה דווקא לגרום לאובדן מנדט (כפי שקרה בכנסת השביעית), אך חקיקת חוק בדר-עופר הפכה אותו לכלי שתמיד מגדיל את סיכויי הרשימות לזכות במושב נוסף. מבחינה טכנית, מפלגות בוחרות לחתום עם רשימות שעתידות לעבור את אחוז החסימה, ולעיתים השיקול המתמטי מכריע, כמו במקרה של ש"ס ויהדות התורה או המפד"ל שזכתה במנדט נוסף בכנסת ה-16. מבחינה פוליטית, נהוג לחתום עם מפלגות קרובות אידאולוגית כדי למנוע מצב שבו הקולות יסייעו למפלגה לא רצויה, ולעיתים החתימה נועדה למצב את המפלגה בזירה הפוליטית, כמו במקרה של ישראל בעלייה. דוגמאות בולטות לשיקולים אלה כוללות את שבירת המסורת של שלי יחימוביץ' עם מרצ לטובת יש עתיד בכנסת ה-19, וסירובה של הרשימה הערבית המאוחדת לחתום עם מרצ בכנסת ה-20 בשל היותה ציונית. לבסוף, יריבות פוליטית עזה, כמו בין אגודת ישראל לפועלי אגודת ישראל בכנסת התשיעית, עלולה למנוע חתימה על הסכם שהיה עשוי להועיל לשני הצדדים.