הסכם אי-תוקפנות הוא הסכם בין שתי מדינות או יותר, שבו הן מתחייבות להימנע מפעולות צבאיות הדדיות, ולעיתים הוא כולל גם התחייבות לנייטרליות, כלומר אי-תמיכה במדינה שלישית הנלחמת באחת מהן. הסכמים אלה היו נפוצים במיוחד בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, אך לאחר מלחמת העולם השנייה הם הוחלפו ברובם בהסכמי ביטחון קיבוציים רב-צדדיים כמו נאט"ו וברית ורשה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הסכם ריבנטרופ–מולוטוב משנת 1939 בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, שהופר ב-1941 עם פלישת הצבא הגרמני במסגרת מבצע ברברוסה. מחקר מעניין מגלה כי מעצמות נוטות להיכנס לעימות צבאי דווקא עם מדינות עמן חתמו על הסכמי אי-תוקפנות, יותר מאשר עם מדינות שאין עמן כל הסכם. כיום, מגילת האומות המאוחדות אוסרת על תוקפנות, ולכן כל החברות באו"ם מחויבות להימנע ממנה, אם כי בפועל איסור זה הופר פעמים רבות. לאור זאת, הסכמים אלו נתפסים ככלי מדיני שביר, שתלוי בעיקר ברצונם הטוב של הצדדים החותמים.