הסכם עבודה אישי הוא חוזה המסדיר את הזכויות והחובות בין עובד למעסיק, ושורשיו נעוצים במשפט הרומי ובמערכות יחסים מהמאה ה-19, והוא משקף בדרך כלל תלות כלכלית וכפיפות חברתית, כפי שתיאר המומחה סר אוטו קאהן-פרוינד. ההסכם קובע את תקופת העבודה, השכר ושעות העבודה, אך תנאי מינימום כמו שכר מינימום, חופשה ופיצויי פיטורים נקבעים בעיקר ממקורות חיצוניים כמו דיני עבודה והסכמים קיבוציים. במקרים של עובדי קבלן, נחתם ההסכם עם קבלן כוח אדם, אך העבודה מתבצעת עבור "מעסיק בפועל" שחלות עליו חובות מסוימות לשמירת זכויות העובד. מבקרים כמו הפילוסופית קרול פייטמן רואים בהסכמים אלו סוג של עבדות, שכן הם מאפשרים "לקנות" את עבודת האדם שאינה ניתנת להפרדה ממנו. בישראל אין חוק מיוחד המסדיר חוזה עבודה אישי, ונדרש חוזה בכתב רק במקרים מיוחדים (כמו עובדים זרים), אך חוק הודעה לעובד מחייב מסירת הודעה בכתב על תנאי העבודה תוך 30 יום. במקומות עבודה עם הסכם קיבוצי, החוזה האישי מצומצם ועוסק בעיקר בשיבוץ התפקיד, וההסכם הקיבוצי יכול אף להגביל או לאסור קביעת תנאים בחוזים אישיים.