טיל קרקע־אוויר (טק"א) הוא מערכת הגנה המשגרת טילים מהקרקע כדי ליירט כלי טיס, והוא נולד בעקבות מגבלות תותחי הנ"מ מול מטוסי הסילון המהירים והגבוהים שהגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה. הפיתוח החל עוד במלחמת העולם השנייה על ידי מדענים גרמניים, אך רק בסוף שנות ה־50 של המאה ה־20 הפכו טילים אלו למבצעיים, ומאז שופרו עד כדי יכולת ליירט גם רקטות וטילים קטנים. קיימות דוקטרינות הפעלה שונות: הגנה מלאה (כמו אצל מדינות ערב בשנות ה־70), הגנה חלקית (כמו בצה"ל המסתמך על חיל האוויר), והגנה אזורית (כמו מערכות "חץ 2" ו"כיפת ברזל"). המערכות נחלקות לניידות, כמו טילי כתף (למשל סטינגר) המלווים כוחות לוחמים, ולנייחות/כבדות, כמו פטריוט ו־S-400, המשמשות להגנה על קווים ארוכים ומתקנים אסטרטגיים. כל המערכות מסתמכות על מכ"מי גילוי ועקיבה המעבירים נתונים לסוללות, ובמערכות חדישות המידע זורם אלקטרונית ישירות למערכת השיגור, מה שמגביר את הניידות ואת כושר היירוט.