"מודה בקנס פטור" הוא כלל הלכתי חשוב, לפיו אדם שהודה בעצמו בביצוע מעשה שחייב בקנס (כמו גניבה), פטור מתשלום הקנס, בתנאי שאין עדים על המעשה. על פי פסיקת ההלכה (כדעת האמורא רב), הפטור חל אף אם הגיעו עדים לאחר מכן, ובלבד שההודאה קדמה להם, ובנוסף נדרש שההודאה תחייב אותו בתשלום ממון רגיל (כמו החזרת הקרן) כדי לפוטרו מהקנס הכפול – כפי שמובא במשנה במסכת כתובות על האומר "פתיתי את בתו של פלוני", שמשלם בושת ופגם אך לא קנס. מקור הכלל בדרשת הפסוק "אשר ירשיעון אלוהים" – פרט למרשיע את עצמו, מכיוון שמטעם "אין אדם משים עצמו רשע", אין להרשיע אדם בקנס על סמך הודאתו, שכן קנס הוא עונש המוטל על ידי בית הדין ולא חוב ממוני רגיל שניתן להודות בו. בתלמוד נחלקו רב ושמואל בשאלת הודאה שלאחריה באו עדים, ולהלכה נפסק כרב שהמודה פטור, אך עוד נחלקו הפוסקים אם הדין חל גם על קנסות מדרבנן. עם זאת, מאז ביטול הסמיכה, בתי הדין אינם מוסמכים לדון בדיני קנסות כלל, ולכן בפועל אין דין זה מיושם היום.