קרינת גמא (γ) היא קרינה אלקטרומגנטית מייננת בעלת אנרגיה גבוהה במיוחד, הנפלטת בתהליכי דעיכה רדיואקטיביים. בניגוד לקרינת אלפא ובטא, אין לה מסה או מטען חשמלי, ולכן אינה מושפעת משדות מגנטיים או חשמליים, והיא חודרת חומרים בקלות – עד כ-50 סנטימטר של רקמה חיה. קרינה זו מסוכנת מאוד לאדם ועלולה לגרום לסרטן ופגמי DNA, אך יש לה שימושים חשובים כמו טיפול בסרטן (רדיותרפיה), חיטוי ציוד רפואי והדמיה.

גילוי: הפיזיקאי הצרפתי פול וילאר גילה את קרינת הגמא בשנת 1900 בעת חקר רדיום, ובשנת 1903 זיהה ארנסט רתרפורד כי מדובר בסוג קרינה שונה, וקרא לה "גמא" – השלישית בסדר החדירה אחרי אלפא ובטא. רק ב-1914 הוכח שמדובר בקרינה אלקטרומגנטית, לאחר שנצפתה משתקפת מגבישים.

מקורות ותכונות: קרינת גמא נפלטת מגרעינים מעוררים, מתהליכי איון חלקיקים (כמו אלקטרון-פוזיטרון) ומהתפרצויות אנרגטיות ביקום. היא נפלטת באורכי גל בדידים, ותחומה חופף לקרני רנטגן "קשות", אך מקורה בגרעין האטום, בעוד רנטגן מגיע מחוץ לגרעין. בניגוד לקרינת רנטגן הניתנת לשליטה, קרינת גמא מאיזוטופ נמשכת עד לדעיכה מלאה.