הפרדה מגדרית בספורט, המבוססת על תפיסה בינארית של מין ומגדר, עומדת בפני אתגר משמעותי מצד ספורטאים טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים, המאלצים את גופי הספורט לבחון מחדש את הנחות היסוד שלהם. בעקבות ביקורת מדעית גוברת, גיבשו ארגונים שונים מדיניויות, אך התאחדות האתלטיקה הבין-לאומית, פדרציית השחייה והרוגבי אסרו על נשים טרנסיות שעברו התבגרות מינית זכרית להתחרות בקטגוריית הנשים. המחלוקת המרכזית ניצבת בין עקרון המשחק ההוגן, הטוען ליתרון פיזי לא הוגן, לבין עקרון שוויון ההזדמנויות ואי-האפליה, כאשר עיקר תשומת הלב מופנית לנשים טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בתחרויות נשים. ההפרדה נשענת על הנחות כמו קיום שני מינים בלבד ויתרון גברי אינהרנטי, אך המדע מראה שמין אינו בינארי וכולל לפחות שישה קריטריונים שונים (כרומוזומים, הורמונים, גונדות, איברי מין ועוד) שיכולים להתבטא בשילובים מגוונים. סוגיות אלו מעלות שאלות פרקטיות, משפטיות ופילוסופיות עמוקות לגבי משמעותה של תחרות הוגנת, ומאתגרות את עצם ההפרדה המגדרית שהייתה מקובלת במשך מאה שנות הספורט המודרני.