צבא האיחוד היה הכוח הצבאי היבשתי של מדינות הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית, ונודע גם בשמות "הצבא הפדרלי" ו"צבא הצפון". הוא הורכב מצבא סדיר קטן (כ-16,000 חיילים בלבד) בתוספת מאות אלפי מתנדבים, שגויסו בעקבות קריאתו של הנשיא אברהם לינקולן באפריל 1861, תחילה 75,000 חיילים ולאחר מכן אישר הקונגרס גיוס של 500,000. במהלך המלחמה, שנמשכה מ-1861 עד 1865, ניצח צבא האיחוד את צבא הקונפדרציה, אך במחיר כבד: כ-360,000 חיילים נהרגו וכ-280,000 נפצעו. בין היחידות הבולטות היו ארמיית הפוטומק בזירה המזרחית וארמיית טנסי בזירה המערבית, ומפקדים מפורסמים כמו יוליסס ס. גרנט, ג'ורג' מקללן וויליאם שרמן הובילו את הכוחות. ארבעה קצינים כיהנו כמפקדים העליונים של הצבא, כשהבולט שבהם היה גרנט, שמונה ב-1864 והוביל את הצבא לניצחון הסופי. צבא האיחוד כלל גם יחידות מיוחדות כמו חיל הבלונים, והיווה את הבסיס לצבא ארצות הברית המודרני.