רעידת האדמה בליסבון שהתרחשה ב-1 בנובמבר 1755 בשעה 9:40 בבוקר, הייתה אחת האסונות הקטלניים בהיסטוריה, עם כ-60 עד 100 אלף הרוגים שנהרגו משילוב הרסני של רעידת אדמה, גלי צונאמי אדירים ושריפות שהשמידו 85% מהעיר. בעוצמה מוערכת של כ-9 בסולם מגניטודה לפי מומנט, ומוקד באוקיינוס האטלנטי כ-200 ק"מ מהחוף, נהרסו ארמונות וספריות מלכותיות, כולל הארכיונים של מסעות ואסקו דה גאמה, לצד קתדרלות וכנסיות מרכזיות. האסון זעזע את עולם הפילוסופיה בעידן האורות, הניע את וולטר לכתוב את "קנדיד", ועורר ספקנות תאולוגית ודיונים על התאודיציה והנשגב. מבחינה מדעית, הייתה זו הרעידה הראשונה שנחקרה סיסמולוגית, מה שסימן את הולדת מדע הסייסמולוגיה, לצד תיעוד ראשון באירופה של חיות שברחו לגובה לפני הגעת הצונאמי. בעקבות החורבן, ראש הממשלה המרקיז דה פומבל (סבשטיאו דה מלו) הוביל שיקום מהיר באמרה "קברו את המתים והאכילו את החיים", אך הטראומה הלאומית הקצינה את המתחים הפוליטיים וגרמה לחיסול שאיפותיה הקולוניאליות של פורטוגל.