יחסי ישראל–סוריה עוינים מראשיתם, כשסוריה ראתה במדינה היהודית נטע זר שיש לעקרו, והובילה את המאבק המדיני והצבאי נגדה, עד לשלוש מלחמות ישירות שבהן בלטה מלחמת ששת הימים (1967) וכיבוש רמת הגולן. ניסיונות השלום שהחלו בראשית שנות ה-90 נכשלו, ומצב הלוחמה הרשמי בין המדינות מעולם לא הגיע לסיומו. בהקשר למלחמת האזרחים בסוריה, ישראל פעלה בעקיפין למניעת התבססות איראן וחזבאללה על גבולה הצפוני (במסגרת "תיק הגולן"), ובמקביל הקימה את מנהלת "שכנות טובה" לסיוע הומניטרי לתושבי סוריה. שורשי הסכסוך נעוצים עוד בתקופה שקדמה להקמת המדינה, עם המחלוקות על הגבולות בעקבות הסכם סייקס–פיקו והסכמי הגבול הבריטיים-צרפתיים של 1920–1921, שהגדירו את "אצבע הגליל" והובילו לאירועים כמו ההתקפה על תל חי (1920). חלוקת השטחים שלאחר מלחמת העולם הראשונה בין המנדטים הותירה טענות טריטוריאליות הדדיות, שהמשיכו להזין את העוינות בין שתי המדינות לאורך כל ההיסטוריה שלהן.