צו מעצר הוא הוראה שיפוטית כתובה וחתומה בידי שופט, המורה למשטרה לעצור אדם החשוד בביצוע עבירה פלילית. בישראל, הצו ניתן בדרך כלל לבקשת התביעה (משטרה או פרקליטות), אך לעיתים השופט מוציא אותו מיוזמתו, למשל כאשר נאשם או עד לא התייצבו לדיון. החוק המרכזי המסדיר זאת הוא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) משנת 1996, והצו מונפק בעיקר כשנכשלו צעדים קודמים, כשהחשוד הפר הזמנה, או כשיש חשש לשיבוש הליכים או סיכון לביטחון המדינה והציבור.

בזירה הבין-לאומית, האיחוד האירופי יישם בשנת 2002 את עקרון ההכרה ההדדית על צווי מעצר אירופיים (EAW), המאפשרים מעצר והסגרה מהירים בין כל המדינות החברות ללא הליכים פורמליים מסורבלים. עיקרון זה תפס תנופה בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001, והצו אומץ על ידי מועצת האיחוד ביוני 2002, אם כי הפרלמנט האירופי הדגיש שאירועים אלה לא הצדיקו דחיפות מיוחדת. עם זאת, קיימת ביקורת על היעדר מנגנון פיקוח אירופי להבטחת זכויות אדם במדינות החברות, וההחלטה מחייבת את המדינות בתוצאה אך משאירה להן שיקול דעת בדרך היישום.