רעידת האדמה החזקה של שנת 1837 (כ"ד בטבת) החריבה את הערים צפת וטבריה בגליל ופגעה קשות באזורים נוספים בלבנון ובארץ ישראל, והותירה כ־5,000 עד 7,000 הרוגים. עוצמתה הוערכה ביותר מ־7 בסולם מגניטודה, ונקבע כי הנזק הכבד נגרם כתוצאה מגלישות קרקע על רקע גשמים עזים שקדמו לרעש, ובטבריה גם מגלי צונאמי שעלו מכנרת. רוב המידע על האסון מגיע מדיווחיו המפוריים של הכומר האמריקני ויליאם מקלור תומסון, אשר נסע לאזור מיד לאחר האירוע. הקהילה היהודית בצפת, שהייתה אז מרכז תורני חשוב, ספגה מכה ניצחית: בין ההרוגים נמנו גדולי רבנים כמו ר' אלימת מסלונים, ר' יוסף מטשורטקוב והמקובל ר' נסים זרחיה אזולאי, ואנשים רבים עזבו את העיר. האירוע הביא לשינוי דמוגרפי ודתוני עמוק: רוב ה"פרושים" פירשו את האסון כעונש על הזנחת ירושלים ועברו אליה, ואילו אחרים ראו בו סימן "אתחלתא דגאולה" לחבליו של המשיח, ובין הנצים יצאה גם עזרה מיסיונרית ומשפחת מונטיפיורי אשר מנתה את הנפגעים בביקורה ב־1839.