תביעת השתקה (SLAPP) היא תביעה משפטית אסטרטגית המוגשת על ידי גוף חזק (כגון תאגיד) נגד יחידים או ארגונים המבקרים אותו, במטרה להרתיע אותם ולהשתיק את הביקורת הציבורית. המונח נטבע ב-1988 על ידי הפרופסורים פנלופה קאנאן וג'ורג' פרינג מאוניברסיטת דנוור, לאחר שזיהו תופעה של תביעות ענק נגד פעילי סביבה. מאפייניה כוללים יחסי כוחות לא שוויוניים, עילת תביעה חלשה, סכומי פיצויים מופרזים, ופגיעה בחופש הביטוי – לעיתים קרובות תוך ניצול לרעה של ההליך המשפטי כדי להתיש את הנתבע כלכלית.

במדינות כמו ארצות הברית (כ-30 מדינות) וקנדה נחקקו חוקי אנטי-SLAPP המאפשרים סילוק מהיר של תביעות כאלה והטלת סנקציות על התובע, בעוד שבישראל אין חקיקה ייעודית, אך בתי המשפט נוקטים לעיתים צעדים כמו דחיית התביעה או חיוב בהוצאות גבוהות. בפסק דין של השופטת דפנה ברק-ארז הודגש החשש שתביעות לשון הרע ישמשו ככלי להרתעה בלתי לגיטימית, במיוחד כאשר לתובע יש גישה עדיפה למשאבים משפטיים. תופעת תביעות ההשתקה עלולה ליצור "אפקט מצנן" על הציבור כולו, שכן גם איום בתביעה בלבד עשוי להרתיע אנשים מלהביע עמדותיהם.