מזונות הוא תשלום שחייב בית המשפט לכלכלת בן משפחה, ובישראל נושא זה מוכרע ברובו לפי הדין האישי, כך שאצל יהודים הוא נקבע לפי ההלכה היהודית. על פי המשפט העברי, האב נושא בחובה הבלעדית לזון את ילדיו (בנות עד גיל 12 ובנים עד גיל 13, עם כפייה מעשית עד גיל 6 בלבד), אם כי תקנת הרבנות הראשית משנת 1944 הרחיבה את חובת הגבייה עד גיל 15. חוק משנת 1981, שיזם חבר הכנסת עקיבא נוף, נועד להשוות את הנטל ולחייב את שני ההורים במזונות לפי הכנסותיהם, אך בתי המשפט לענייני משפחה נוהגים לפרש שהתיקון חל רק על חסרי דת, ובפועל משאירים את החיוב המלא על האב. פרשנות זו שנויה במחלוקת, ועקיבא נוף עצמו הגיש תצהיר לבג"ץ ב-2017 בו הבהיר שהכוונה המקורית הייתה לחול על כלל האזרחים, בדומה לדעתו של השופט מאיר שמגר בפסק דין "פורטוגז". למרות שחוק יחסי ממון משנת 1973 מחלק את הרכוש המשותף בין ההורים בצורה שוויונית, חוק המזונות לא עודכן בהתאם, מה שמוביל למצב פרדוקסלי שבו הרכוש מתחלק שווה בשווה אך האב נותר לבדו בנטל מזונות הילדים.