מוגבלות מוגדרת בחוק הישראלי (1998) ובאמנת האו"ם (2006) לא רק כליקוי פיזי, נפשי או קוגניטיבי, אלא כתופעה חברתית הנובעת מיחסי הגומלין בין לקות הפרט לבין מחסומים סביבתיים ואי-נגישות בחברה, לפי המודל החברתי. בישראל, המוסד לביטוח לאומי קובע הכרה בנכות באמצעות ועדות רפואיות ומעניק קצבאות נכות, דרגות אי-כושר עבודה, ושירותים כגון שיקום מקצועי למי שעומד בתבחינים. למרות זאת, הייצוג הפוליטי מוגבל יחסית: בכנסת כיהנו לראשונה קארין אלהרר כשרה המתניידת בכיסא גלגלים (2021), שירלי פינטו כיח"כ החירשת הראשונה, וסאמי אבו שחאדה כבד הראייה, שהקימו שדולה ייעודית. נתוני נציבו לקשרון (2021–2022) חושפים פערים משמעותיים באוכלוסייה זו: רק 59% בעלי בגרות (מול 76% באכלוסיה הכללית), 53% מועסקים (מול 78%), ו-13% דואגים שאינם מכסים הוצאות. בתקופת הקורנה (2020) הפערים החריפו, עם ירידה באחוז המועסקים ל-49% (מול 69%) ועלייה בהוצאות לחל"ת ל-17% (מול 8%). רוב האנשים עם מוגבלו בלא רואים בעצמם "נכים", ומדגישים שהמחסומים במרחב הציבורי והעמדות החברתיות הם המגביל המרכזי, מה שמחזק את הצורך בהנגשה ובשינוי מדיניות רחב.